אני ציוני דור רביעי בארץ משנות ה30, אבל ההגדרה שלי של ציוני יותר נוטה לקו ההרצליאני. ציונות שמכבדת את החוק הבינלאומי ובעד גבולות מדינה ברורים שמצויירים בקו דק מאוד. בעניין הדת, החינוך הדתי והחרדי מקבל עדיפות במשאבים והוא גם פתוח יותר מהמגזר החילוני. ברור שהדתיים נשמעים יותר לסמכות הדתית מאשר לסמכות המדינה, וכך נראה שגם בצבא וגם בבריאות יש להם שני סטים של נאמנות, נטולת מדע ומונוכרומטית. גם ערוצי המידע של המגזרים שונים מאפשרים הנדסת תודעה ואחידות מסר בכל אחד מהם, כך שיש מחנות שהדעה שלהם שבלונית, מוכנה ואחידה ויש את המגזר החילוני שהוא ספקטרום רחב לעומת מסר מגובש ואחיד של הדתיים. יש גם סתירה לוגית בין דמוקרטיה יהודית ודמוקרטית. אדם באמונתו יחיה, אבל לא יתכן שיאמין על חשבון החלק השני.
