תמר יבין

פוליטיקה תמיד עניינה אותי והייתי חברה נאמנה במרצ במשך שנים, אבל מעולם לא חשבתי שאקח בה חלק פעיל. ההתרחשויות הפוליטיות סביב הבחירות האחרונות הסעירו אותי ממש, ומהסגר הראשון יצאתי עם החלטה לצמצם משרה בעבודה ולהקדיש יום בשבוע לפעילות פוליטית בהתנדבות. איכשהו זה לא צלח, וההחלטה נגנזה. ואז הגיעה הדמוקרטית.
הצטרפתי למפלגה מתוך אמונה שצריך להפוך את המחאה לכוח פוליטי. גם אם באותם רגעים חשבתי שזה מהלך הכי נאיבי עלי אדמות, בחרתי לשים את הציניות בצד ולקחת סיכוי מתוך נאיביות מודעת. זמן קצר אחרי ההתפקדות נעניתי לפניית מטה המפלגה לקחת על עצמי בהתנדבות תפקיד מרכזי במטה, ומאותו רגע נשאבתי לפעילות אינטנסיבית כמעט מסביב לשעון, תוך כדי עבודה במשרה מלאה. בקושי היה לי זמן לנשום, אבל נהניתי מכל רגע. הרגשתי שנפלה בחלקי זכות גדולה להיות חלק מניסיון לחולל שינוי עמוק בפוליטיקה הישראלית, יחד עם קבוצה מדהימה של נשים ואנשים נפלאים, שרובם כמוני, נרתמו למשימה הזאת בהתנדבות.
ואז נפלו עלינו הבחירות (טוב נו, קשה לומר שזאת היתה הפתעה), והוחלט שלא מפספסים את המומנטום של המחאה ונערכים להתמודדות.
המפלגה חרטה על דגלה ייצוג שווה לנשים וגברים, וחברי וחברות הדמוקרטית הוזמנו להציג את מועמדותם לרשימה לכנסת. בהתחלה היה נראה שיש מספר פחות או יותר שווה של מועמדים ומועמדות, אבל ככל שנקפו הימים הרשימה גדלה ומספר הנשים המתמודדות לא גדל באותו קצב, עד ששיעור הנשים מתוכה ירד לפחות משליש. הסתובבתי כמה ימים עם תחושת מועקה בבטן, בציפייה ותקווה שעם הזמן יצוצו עוד נשים, אבל זה לא קרה.
איך אפשר לנפנף בדגל השוויון כאשר כל כך מעט נשים, מדהימות וראויות כולן, מצאו לנכון להעמיד את עצמן בחזית? איך אנחנו הנשים רוצות שוויון אם גם כשהדלת פתוחה לרווחה אנחנו לא נכנסות בה?
כאמור, מאז ומתמיד הייתי פעילה ומעורבת, אבל תמיד מאחורי הקלעים או במסגרת קרובה ומצומצמת, נמנעת מתפקידי ניהול ובורחת מבמות ומיקרופונים. מצד שני, אני גם לא ממש מסוגלת להגיד "צריך" ולצפות שמישהו אחר יעשה. וזה מה שקרה – היה לי ברור שצריך, אבל גם הבנתי שאני, כמו יתר הנשים המעולות סביבי, מחפשות נשים אחרות שייצגו אותנו, כשבעצם אנחנו הנשים האלה. ואם אני רוצה לקדם שינוי בחברה ובמדינה, אין לי ברירה אלא לצאת מאזור הנוחות שלי, וכמו שאומרים בז'רגון הגברי מדי שהשתרש כאן – "להיכנס מתחת לאלונקה". אז מתוך תחושת חירום ובברכיים רועדות, עשיתי את הצעד והגשתי את מועמדותי לפריימריז לרשימת הדמוקרטית לכנסת.
אז נכון, אין לי רקורד מפואר של עשייה פוליטית או חברתית נרחבת ואני לא דמות מוכרת במחאה, אבל מביאה איתי מחויבות, נחישות, ערכים וגישה של תקשורת פתוחה, הקשבה ושיתוף פעולה, שכל כך חסרים היום בפוליטיקה הישראלית.
מעבר לכך רואה בצעד שלי מהלך שנועד לשמש דוגמה אישית לנשים אחרות, שיעזו גם הן לעמוד בפרונט וביחד נצליח לשנות את התמונה הכוללת, גם איך שהיא נראית כלפי חוץ, וגם איך שאנחנו רואות בה את עצמנו.

מייחלת ליום שבו נזכה למנהיגות נשית. פחות אגו וכוחנות, ויותר שיתוף, הקשבה ושכל ישר.
מעבר לזה, בנקודת הזמן הנוכחית צריך להתמקד בנושאים שניתן להשיג לגביהם הסכמה רחבה, ובמרכזם: מלחמה בשחיתות, שיקום אמון הציבור במוסדות השלטון, שיפור השירותים הציבוריים (חינוך, בריאות, תחבורה, רווחה), בחינת שינוי שיטת הבחירות והממשל, מיגור האלימות בכלל והאלימות נגד נשים ובמגזר הערבי בפרט. התמקדות בנושאים אלה והקפאת העיסוק בנושאים מעוררי מחלוקת (גם אם מאוד חשובים), תאפשר שיתוף פעולה של מנעד רחב של מפלגות לצורך החזרת הרכבת לפסים.



תמכו בי כאן:https://forms.gle/9vjmXPRytB8PTSPn6