הדבר העיקרי המונע שותפות ערבית-יהודית דמוקרטית הוא יהודים וערבים שטוענים שיש להם/ן בעיה עם "מפלגה ציונית" או "מפלגה לא ציונית". ואת הדיכוטומיה הזאת חייבים לרסק על מנת באמת לפנות לקהל דמוקרטי ערבי-יהודי בישראל מבלי לאבד איש או אישה. יש כמעט אחדות דעים בין ישראלים, יהודים וערבים, ליברלים וחברתיים ( להלן: הדמוקרטים), על כך שהדבר הכי חשוב כרגע הוא להחזיר את שלטון החוק ואת תפקוד מוסדות השלטון ולתקן את הקריסה הכלכלית, את הלאומנות, את הגזענות, ואת ההרס שיישאר לאחר יותר מעשור של השמרנות היהודית החדשה.
נקודת הפתיחה היא הכרה הדדית בזכויות ההגדרה העצמית הלאומית, התרבותית והדתית של שני העמים במולדת המשותפת. מכאן נגזרת הדרך הדמוקרטית להתמודד עם כל אחד מתרחישי פתרון הסכסוך המפלגים בינינו:
1. שתי מדינות-לאום לשני עמים (בנפרד או בקונפדרציה) - הדרך הדמוקרטית: נדרוש ששתי המדינות תאמצנה חוקות המבטיחות את ההגדרה העצמית של הרוב הלאומי במדינה לצד שוויון זכויות למיעוטים לאומיים, תרבותיים ודתיים.
2. מדינה אחת רב-לאומית - הדרך הדמוקרטית: נדרוש חוקה המבטיחה שוויון זכויות מוחלט בין כל האזרחים ופלורליזם רב-תרבותי, לאומי ודתי. 3. המשך המצב הקיים - הדרך הדמוקרטית: נדרוש חידוש מיידי של המו"מ להסדר מדיני על עתיד השטחים. נתמוך באפשרות לקיים משאל-עמים במולדת בשאלה "ביחד או לחוד", נתנגד להקמת התנחלויות חדשות, להכשרת המאחזים, לסיפוח ולאזרוח של פלסטינים מהגדה המערבית. בתחומי מדינת ישראל נפעל לחקיקת חוקה המבטיחה שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה, וזכויות מיוחדות למיעוטים לאומיים, תרבותיים ודתיים. ונעמיד לרשות כל אדם את האמצעים להילחם באפליה והדרה במרחב הציבורי בכל דרך.
זו הדרך הדמוקרטית להתמודד עם השלכות הסכסוך על אי היכולת של דמוקרטים ישראלים, ציונים ולא ציונים, להתאגד למטרות פוליטיות משותפות. אני משוכנע שמבט שונה לעתיד הסכסוך הישראלי-ערבי, מקורי, פתוח ושאינו קובע מראש את התוצאה הרצויה ביותר, רק את הדרך הדמוקרטית שניתן להתמודד עם כל מציאות - היא הדרך לשותפות הערבית-יהודית הדמוקרטית.
כך נוכל לומר, את ציונית, אתה ציוני? בואו אלינו. את לא-ציונית, אתה לא ציוני? בואו אלינו.
חשבו על אליטת יהודי ארה"ב, שמסוף שנות העשרים התגאתה בכך שהם תומכים בציונות ובישראל, אך מגדירים עצמם "לא-ציונים". זאת, משום שלדעתם באותה התקופה (שנות ה-50 וה-60) הציונות דרשה מהציונים לעלות לארץ או להכיר בעליונות חשיבותה של ישראל על קהילות הגולה, ויהודי ארה"ב חששו שיואשמו בנאמנות כפולה או יותר גרוע. זה לא מנע מהחברה הישראלית והיהודית בארה"ב ליהנות משנים של שיתוף פעולה וקידום אינטרסים הדדיים. זאת, בתקופה שעוד ערכינו היו משותפים. אבל זה מסיפור אחר.
כך גם הפלסטינים הישראלים. אם יורשה לי לשער, וכמובן אינני מדבר בשמכם/ן או אפילו בשם חלק מכם/ן. יכול להיות שאתם חוששים שכל עוד לא הוקמה המדינה הפלסטינית, כל עוד לא הגיע השלום המיוחל, הכרה בנחיצותה של הציונות, ביכולתה להיות תנועה לאומית הומניסטית-דמוקרטית (כמו חלקים נרחבים בתנועה הלאומית הפלסטינית), או לצורך העניין, השתתפות במסגרת פוליטית "ציונית" דמוקרטית, כמוה כנאמנות כפולה או בגידה. כלומר אפשרות פוליטית לא לגיטימית. אשמח לתגובתיכן, אורי אפנצלר, תל-אביב-יפו דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת חיפה ומחבר הרומן ההיסטורי "ברית הבריונים" (2014, אופיר), על סיפור יריבותם וידידותם של דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי.
מילים כדורבנות, גם רון וגם אילון, ואני מסכים עם כולן (במאמר מוסגר, אני גרי שפר, בן, לא כרי ולא רות)
ולגופו של עניין, לאן ממשיכים מכאן. את טבע האדם לא סביר שנשנה, וההיסטוריה מוכיחה שצבר אנשים השותפים לתרבות מסויימת, נוטים להתרכז בארץ משלהם, לקרוא לה מדינה ולהרגיש בעלי בית. בשויץ פתרו את הבעיה במבנה של קנטונים, שבכל קנטון אחת משלוש התרבויות היאמ בעלת הבית, ולמדו לתת מקום גם למי שלא באותה תרבות. כל שויצרי משכיל מדבר, חוץ משויצרדויטש, גם לפחות שתי שפות אחרות. אורי אבנרי הציע מבנה של קנטונים (שלושה, בין הים למדבר) מיר אחרי 67', ולא נקלט. ראיתי כבר הצעה לקנטון חרדי (שיקיים את עצמו), חילוני (תל אביב ובנותיה) בדואי, ערבי גלילי וכדומה. באירופה הקימו מדינות לאום, ואחרי שהקתולים שחטו את ההוגנוטים ולותר הצטרף לאצולה בשחיטת האיכרים וכך השליט את התותרניות, הגיעו למודוס שקט, יחסית.
שתי מדינות לשני עמים זו התחלה הכרחית, לדעתי על מנת לתת ביטוי לשני לאומים. כבר הרצל הוזהר שאיננו בא לארץ ריקה, ולא הקשבנו. תהלוכות אחד במאי של 'המוסקובים' בת"א עוררו את הלאומיות והתודעה של הפלסטינאים הארץ ישראליים, והפליטות של 48 ו 67 הוכיחה שהפלסטינאים של א"י לא מקובלים על הלבנונים והמצרים, מסיבותיהם שלהם. וכיום הפלסטינים הפכו להיות 'היהודים של הערבים' והשלטון ההאשני לא מתאים להם.
אז בואו נשים בצד לרגע את המונח ציונות, נקווה שנצליח להחליף את השילטון כאן בבחירות שלא סער יוביל בהן, כי זה לא יפתור את הבעיה, ונעלה הצעות קונקרטיות הנותנות פתחון פה, ובית נוח, לשני הלאומים שחיים כאן. ושהיהודים והפלסטינים יפתרו את בעיות הדת המרימה ראש, כל לאום בביתו שלו.
שלושה קנטונים?