top of page
אמה מגן טוקטלי
שיקום מערכת האמון בין האזרח למשרתי הציבור, ע"י פתיחת הפרוטוקולים של ישיבות משבר הקורונה. בניית מרחבי הנכחה תרבותית לכל החלשות והמוחלשים בחברה הישראלית.
חזון
נושאים שקרובים ללבי
קצת עלי
אמה מגן טוקטלי, בת 37, נשואה לאמוץ ואמא של גור נמר ופטל בר.
נולדתי בארץ, הורי עלו לרעננה מרומא ומטריפולי בשלהי שנות ה80.
גדלתי בחינוך מסורתי לערכי יהדות מכילה וכיום משפחתי ואני חיים בתל אביב.
לאחר לימודי תואר בתקשורת ואופנה במכון האירופי לעיצוב ברומא חזרתי לארץ היישר לתל אביב שהחלה לאסוף את השברים לאחר מערכה נוספת בעזה שהטילה צל כבד על פעילות עסקית וחברתית. בחיי התרבות והלילה שם גילתי מקרוב את מערכות היחסים המורכבות בין התרבות לפוליטיקה.
הזהות הישראלית המקומית אל מול הזהות הישראלית בעולם.
יחד עם אמוץ הקמנו סוכנות ייעוץ תוכן לפסטיבלים ומועדונים בעולם וכן חטיבת ניהול מוזיקאים בתחום המוזיקה האלקטרונית. הסוכנות שמה לעצמה מטרות לחצות את הגבולות האזוריים דרך המוסיקה ותרבות, ייצוג וייצוא של ערכי פלורליזם, שוויון וחופש.
בנינו מערכות אירוח והסברה לאמנים, וחברות בינלאומיות שהביאו לאיזון בתפיסה הפוליטית את ישראל ברמה הבינלאומית.
חוץ מזה
ב 3 למרץ 2020 המסיבה נגמרה.
בתור עצמאית בתרבות חיי הלילה, הקורונה הוכיחה גם לנו כמשפחה, כעסק וגם ללקוחות שלנו ולקהילה שלנו בארץ מה המשמעות של להיות אזרח שקוף למערכת.
הבנה והתפכחות שאין אף גוף רשמי בישראל שלוקח אחריות על תעשיה שלמה שמכלכלת עשרות אלפי בתי אב במעגל הראשון ואלפי עסקים במעגל שני ושלישי ובעלת השפעה כלכלית וחברתית קריטית על מה שמוגדר על ידי מומחים "כלכלה אורבנית" ומשקפת את מהות המטרופולין.
מדינת ישראל מתנערת מהגדרות לתרבויות זרות למקבלי החלטות מנותקים - למרות שהבאנו תוכניות ומתווים לדיון, למרות שתרבות וחיי הלילה מביאים תיירות ומסייעים להסברה - אין אף גורם ממשלתי שלוקח אחריות על מאות אלפי עובדות ועובדים... ההתפכחות הייתה קשה.
בעשר השנים האחרונות יצאתי להפגין בעד צדק חברתי ונגד השחיתות - מרוטשילד לגורן, להבימה וחזרה לגורן ועד לבלפור.
יצאתי לרחובות למען אחיותיי הנשים, למען ילדים במסגרות החינוך הבלתי מפוקחות
כנפגעת קורונה בתחום תרבות הלילה וכדמוקרטית המתנגדת לשחיתות ביחד עם חברי לקהילה יזמתי והובלתי את קבוצת "הלם תרבות" שהפכה לאחת מקבוצות המחאה המובילות בבלפור.
תחת חסות זו דאגנו לאטובוסים שהובילו צעירים רבים שבוע אחר שבוע,
דאגנו למערך העוזר לעצורים, פעילויות שיח ובניית גשרים חברתיים בין יהודים, ערבים, דתיים וחילונים וחיפוש המאחד. וכן עידוד ופיתוח פעילויות מחאה תחת גלימת התרבות וחופש הביטוי.
ב-8 באוגוסט, הנפתי עם חבריי לראשונה את דגל הדיו השנייה, שהוא דגל ישראל הורוד, אותו נשאה בגאווה למען נשים ונשיות, למען הרגישות, החמלה והעדינות "שכה חסרה לחברה הישראלית הזו, שהפכה כה אטומה לתושביה". (לינק לראיון איתך בדגל)
הדגל והצבע הפכו להיות הסמל הבועט והחי מאחורי התעוררות אזרחית למען התיקון והתקווה של 2020.
״איפה שהדגל השחור סימן את הבעיה, הדגל הורוד מממש את החלום למנהיגות נשית מכילה והוליסטית שלשמה אני כאן.
כזו שתדע להכיר ולהכיל את המגוונים התרבותיים בשלל הקהילות בישראל ותדע לזהות שזהו סוד כוחה של האזרחות הישראלית, מתוך הנכחה תרבותית חינוכית צודקת ושוויונית״.
"אני כאן כדי לשמש דוגמא והשראה לחיזוק האמון בין האזרח למשרתי הציבור. אני כאן כדי לבנות חוזה חדש בין האזרחיות והאזרחים למערכת."
"עכשיו זה הזמן לקחת את המחאות שלנו לכנסת, כדי להשפיע מבפנים. להחליף את הח"כים והח"כיות שאיבדו את הדרך, בחכ"ים וח"כיות שהם שחקניות נשמה. אנשי שטח שעושות ועושים בשביל הבוחרות והבחורים ולא בשביל הכיסא. כן לחופש, שיוויון ופלורלזים. כן לראיית האחר. חיזוק המוחלש ושינוי השיח המקולקל והמבזה שהשתלט על בית הבוחרים״ -
תמכו בי כאן: https://forms.gle/qvC8weZ2dBaEazbj7
קישורים
bottom of page