קורי רוטנר

שמי קורי רוטנר, אמא יחידנית לבן 11, רצה על הנושאים החברתיים בעיקר.

מעניין אותי מה שקורה בתוך החברה הישראלית, ופחות המלחמה על הגבולות, שאף פעם לא הבנתי למה נמשכת כ''כ הרבה זמן..

אז חברתית מעניין אותי לדאוג ליותר צדק בחלוקת המשאבים שיש למדינה לחלק.
משאבים כמו:
קרקעות - דיור. מבחינתי המדינה מחוייבת לאפשר לכל אזרח קיום מגורים תקינים לטווח ארוך. בין אם בקניה, ובין אם בשכירות ארוכת טווח עם חקיקה מתאימה.

חינוך והשכלה - אני מסרבת לאפשר למדינה להתנער מחובתה לספק את מלוא האפשרויות לניוד חברתי, עבור כל ילד, ועבור כל בוגר במדינה. בין אם הוא אזרח או תושב או מבקש מקלט או בכלל.
השכלה שמאפשרת פרנסה, ומיצוי הגשמת היכולות האישיות של כל אדם שחי כאן היא מטרת על גם כי זה טוב פרטנית לכל אדם, אבל גם כי רק כך נחיה כולנו בחברה טובה יותר, מתקדמת יותר, מספקת יותר.

בגדול, זו המטרה שלי.
להפוך את החברה הישראלית לחפשית יותר עבור חבריה, חברה שכדאי וטוב לחיות בה.

כלכלית אני נוטה לגישה פוסט קפיליסטית. נגד ניאו ליברליזם, נגד ליברטנים מכל סוג. בעד סוציאליזם מתון שמתקיים גם בתוך תנאי שוק חפשי.
חפשי אמיתי, שלא נשלט ע''י קומץ מולטי מיליארדרים שמשחקים בשוק כולו ומשעבדים את הכלל.

אם לתמצת, פנתרה שחורה בעור לבן.
והסיפור שלי התחיל בעצם ככה:

אני מוצאת שהחיים שלי מחולקים לשניים, לפני/אחרי הולדת בני.

כל חיי הייתי מעורבת ופעילה חברתית. מילדות בתנועת נוער, אחרי הצבא כסטודנטית באגודת הסטודנטים והתאחדות הסטודנטים (שם הכרתי את השרה לכלום ושומדבר גילה גמליאל), כעצמאית בעלת עסק שדואגת להפריש ולהתנדב למען אוכלוסיות מוחלשות ומשפחות נזקקות בבחינת עניי עירך קודמים לכל.

וכל זה יפה ונחמד ומספק מאוד את הנותן, אבל לא מתקרב להבנה העמוקה שיש למי שנמצא בצד השני של הנתינה.

אז ב-2009 ילדתי את בני בשעה טובה, כאם יחידנית ללא בעל וללא משפחה תומכת כלל, ו''זכיתי'' לטעום הבנה מלוא החופן.

מעולם לא נישאתי כדת, ולכן גם לא כדין בישראל.
כישראלית חד-מינית אין לי הזכות האלמנטרית להקים בית ומשפחה כדין כולם. אני נידונה מראש לסיכויים גבוהים למצוא עצמי מגדלת בקושי ילד אחד לגמרי בעצמי.
אבל נעזוב ''זוטות'' שכאלה, וניגש לעיקר.

כאמא לתינוק, ובאין משפחה תומכת, נתקלתי במחסום רציני לחלום על קניית דירה, או אפילו לשכור דירה יציבה שתעניק למשפחה הקטנטונת שלי ביטחון דיורי לטווח ארוך.
מצאתי את עצמי נעה ונדה בין דירה מעופשת אחת לשניה, תחת גחמות בעלי בית שנדמה שהחוקים לא חלים עליהם וגם לא כללי מוסר בסיסיים.

כשדיור הופך מצורך קיומי בסיסי של אזרחים לאפיק השקעה לגיטימי עבור כרישי נדל''ן ומקורבי שילטון מושחת - התוצאה היא שלילת זכויות יסוד של אזרחים. כל האזרחים.

ב-2011 פרצה מחאת יוקר המחיה, ואני ותינוקי (כבר בן שנתיים) הצטרפנו בחדווה רבה. עשינו קמפינג ברוטשילד, צעקנו במגאפונים, השתתפנו בישיבות חשיבה וכינסנו ראשים אל תוך הלילה.
רצינו נורא ש''המדינה'', הממשלה על הפקידות העניפה שהיא מעסיקה וחברי הכנסת שאת כולם אנחנו מממנים בחפץ לב, שכל אלה יקשיבו, יפנימו, ויתחילו לעבוד טיפ טיפה גם בשבילנו.
אז עוד הייתי מוכנה להסתפק גם בטיפ טיפה.

עברו 10 שנים מאז.
מחירי הדיור הכפילו עצמם!
והם היו גבוהים מדי עוד אז.

אז כאמא יחידנית שמתקשה לעמוד במחירי השכירות פניתי למשרד השיכון.
כי סיפרו לי שיש משרד שלם, עם תקציבי ענק, כולו כולו למען שיכון אזרחי ישראל.
אז אמרו..
מצאתי שעובדתית, משרד ה''שיכון'' מתפקד יותר כספסר קרקעות שמעניק זכויות בניה לקומץ קבלני ענק. שאלה בתורם עושים את הסיבוב על קהל הלקוחות (אנחנו), כאשר ה''מדינה'' מרוויחה בענק, והקבלנים מרוויחים בענק, והציבור הישראלי מפסיד את התחתונים.
באותו משרד ''שיכון'' הסבירו לי, לאט לאט כמו שמסבירים לילדה מפגרת, שאין חוק שמחייב את המדינה לדאוג לשוק דיור שמאפשר באמת לשכן את אזרחי ישראל. אין. ככה הסבירו לי במשרד ה''שיכון''.
וכן, יש כזה דבר דיור ציבורי, אבל רק על הנייר, כי כבר 30 שנה ממשלות ישראל מחסלות גם את הקנה הרצוץ הזה.
ובקיצור, אני לא זכאית לדיור בשכירות מסובסדת (ע''ע דיור ציבורי) כי:
אני אמנם אמא יחידנית אבל רק לילד אחד ולא מינימום שלושה (למה? והאחד הזה לא צריך לגור?).
אני אמנם נכה 100% ומשותקת צד ימין, אבל לא מרותקת לכיסא גלגלים (??).
אני אמנם אזרחית ישראלית, אבל מתעקשת ברוב חוצפתי לגור בתוך גבולות ישראל ולא מסייעת לנשל אף עם אחר מאדמתו (???).

בקיצור, לא זכאית לכלום משום כיוון.
לא משתייכת לשום קהל שיצביע ביבי.
שמאלנית אנרכיסטית מפיצת מחלות, וזה עוד לפני הקורונה.

אז כבר 9 שנים שאני פעילה ודוחפת לשינוי, לפחות בתחום הדיור.

מאז למדתי שהבעיה בפירוש לא ייחודית רק לי, ולא נובעת מכשל שלי אישית בשום צורה ואופן.
כמוני היו עוד 170,000 משפחות (מאה ושיבעים אלף משפחות!! מיליון איש אישה וילד!!), ועכשיו בגלל המדיניות הכלכלית בזמן קורונה הוכפל מספר המשפחות שלא מצליחות לעמוד במחירי הדיור, בשכירות או במשכנתא, וכשני מיליון איש אישה וילד נידונים היום בישראל לחיים נוראיים של פחד, תלישות, חובות שאין איך להמנע מהם, עיקולים, ואבדן חיים של ממש.

אפילו דיור ציבורי יכול להיות פיתרון של דחק, אם ינתן בשפע ללפחות 5 העשירונים התחתונים.

אם תחזור המדינה להכיר באחריותה המלאה לנהל את משק הדיור בישראל כך שישרת את אזרחי ותושבי ישראל. כולם!

זו האחריות שלנו, האזרחים, להפסיק את הפיכת משק הדיור לשוק דיור לכרישי נדל''ן שטורפים את כולנו.
גם למי שיש דירה, איפה יקימו ילדיו משפחה בבוא היום?

אם יש מקום שממנו אפשר להתחיל את השינוי, זו בוודאי הכנסת.
קודם נדאג לנקות אותה ממושחתים תאבי 3 הכ''פים (כוח, כבוד, כסף), ובתקוה שנגיע שוב לדאוג לחמשת המ''מים (מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא).

שלכם תמיד, מכל מקום, קורי רוטנר.